<h1>שאילתות פרשת משפטים שאילתא ס'</h1>
<h2>דף סו.</h2>
שאילתא דאסיר ליה לאינש לצעורי אבוה ואמיה ומאן דלייט אבוה ואימיה חייב קטלא דכתיב ומקלל אביו ואמו מות יומת ולא תימא עד דלייט אבוה ואימיה בהדי הדדי אלא אפילו אביו בשלא אמו ואמו בשלא אביו חייב [סנהדרין ס"ו.] דתני' איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו בשלא אמו ואמו בשלא אביו מניין תלמוד לומר אביו קילל אמו קילל דברי רבי יאשיהו רבי יונתן אומר משמע שניהם כאחת ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו [נתבאר שם פ"ה:] ולרבי יונתן אביו ואמו יתירה למה לי דכתיב לרבות מקלל לאחר המיתה ורבי יאשיהו נפקא ליה ממקלל אביו ואמו ורבי יונתן מבעי ליה לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס ורבי יאשיה נפקא ליה מאיש איש איש אשר יקלל ורבי יונתן אמר דברה תורה כלשון בני אדם וקטליה בסקילה כדתנן [שם נ"ג.] ואלו הן הנסקלין מקלל אביו ואמו דאתייא דמיו בו מדמיהם בם ומאן דמחי אבוה ואימיה דיניה בחנק כדתנן [שם פ"ד:] ואלו הן הנחנקין מכה אביו ואמו ומנלן דכתיב מכה אביו ואמו מות יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק וממאי דהאי מכה ממחה הוא דילמא עד דקטיל ליה מקטל לא מדכתיב מכה איש ומת וכתיב והכהו ומת והכא לאו קאמר מיתה הוי הכאה סתם וכל היכא דאיכא הכאה סתם הכאה דלאו מיתה הוא והני מילי דעביד ביה חבורה דמפיק דם ואי לא לא מיחייב קטלא ומנלן דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה דכתיב ומכה נפש בהמה מכה אביו נמי עד דעביד ביה חבורה מתקיף לה רבי ירמיה אלא מעתה הכישה באבנים הכי נמי דלא מיחייב אלא אמר רבי ירמיה אם אינו ענין לנפש בהמה דכי נמי הכישה באבנים חייב תנהו עניין לאביו ולאמו. ברם צריך מהו למעבד ביה חבורה לרפואה כגון למישקל ליה דמא ומתעקר ליה שיניה כיון דלא לצעוריה קא מכוין שפיר דמי או דילמא זמנין דעביד ביה טפי ממאי דמתבעי ואתי לידי איסורא ת"ש [שם] דאיבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו רב מתנה אמר ואהבת לרעך כמוך רב דימי בר חנינה אמר מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור רב פפא לא שביק ליה לבריה למישקל ליה סילווא מר בריה דרבינא לא שביק ליה לבריה למפתח ליה בותא דילמא אתי למעבד ביה חבורה וקא חטי בשוגג אי הכי חבירו נמי חבירו שגגת לאו בעלמא הוא ולא גזרו רבנן אבל האי שגגת חנק אלא הא דתניא נוטל מחט של יד ליטול בה את הקוץ היכי שקלינן בה קוץ בשבת ניחוש דילמא אתי למעבד ביה חבורה והוי שגגת סקילה התם מיקלקל הוא הא ניחא למאן דאמר מקלקל הוא בחבורה פטור אלא למאן דאמר מקלקל בחבורה חייב מאי איכא למימר מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב רבי שמעון הוא ורבי שמעון שמעינן ליה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אלמא אף על גב דמדאוריתא שרי חיישינן דילמא אתי למעבד חבורה וכן אמרי [קידושין ל"ב.] האב שמחל על כבודו כבודו מחול הני מילי כבודו אבל הכאתו וקללתו לא.
<h2>דף פד:</h2>
שאילתא דאסיר ליה לאינש לצעורי אבוה ואמיה ומאן דלייט אבוה ואימיה חייב קטלא דכתיב ומקלל אביו ואמו מות יומת ולא תימא עד דלייט אבוה ואימיה בהדי הדדי אלא אפילו אביו בשלא אמו ואמו בשלא אביו חייב [סנהדרין ס"ו.] דתני' איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו בשלא אמו ואמו בשלא אביו מניין תלמוד לומר אביו קילל אמו קילל דברי רבי יאשיהו רבי יונתן אומר משמע שניהם כאחת ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו [נתבאר שם פ"ה:] ולרבי יונתן אביו ואמו יתירה למה לי דכתיב לרבות מקלל לאחר המיתה ורבי יאשיהו נפקא ליה ממקלל אביו ואמו ורבי יונתן מבעי ליה לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס ורבי יאשיה נפקא ליה מאיש איש איש אשר יקלל ורבי יונתן אמר דברה תורה כלשון בני אדם וקטליה בסקילה כדתנן [שם נ"ג.] ואלו הן הנסקלין מקלל אביו ואמו דאתייא דמיו בו מדמיהם בם ומאן דמחי אבוה ואימיה דיניה בחנק כדתנן [שם פ"ד:] ואלו הן הנחנקין מכה אביו ואמו ומנלן דכתיב מכה אביו ואמו מות יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק וממאי דהאי מכה ממחה הוא דילמא עד דקטיל ליה מקטל לא מדכתיב מכה איש ומת וכתיב והכהו ומת והכא לאו קאמר מיתה הוי הכאה סתם וכל היכא דאיכא הכאה סתם הכאה דלאו מיתה הוא והני מילי דעביד ביה חבורה דמפיק דם ואי לא לא מיחייב קטלא ומנלן דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה דכתיב ומכה נפש בהמה מכה אביו נמי עד דעביד ביה חבורה מתקיף לה רבי ירמיה אלא מעתה הכישה באבנים הכי נמי דלא מיחייב אלא אמר רבי ירמיה אם אינו ענין לנפש בהמה דכי נמי הכישה באבנים חייב תנהו עניין לאביו ולאמו. ברם צריך מהו למעבד ביה חבורה לרפואה כגון למישקל ליה דמא ומתעקר ליה שיניה כיון דלא לצעוריה קא מכוין שפיר דמי או דילמא זמנין דעביד ביה טפי ממאי דמתבעי ואתי לידי איסורא ת"ש [שם] דאיבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו רב מתנה אמר ואהבת לרעך כמוך רב דימי בר חנינה אמר מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור רב פפא לא שביק ליה לבריה למישקל ליה סילווא מר בריה דרבינא לא שביק ליה לבריה למפתח ליה בותא דילמא אתי למעבד ביה חבורה וקא חטי בשוגג אי הכי חבירו נמי חבירו שגגת לאו בעלמא הוא ולא גזרו רבנן אבל האי שגגת חנק אלא הא דתניא נוטל מחט של יד ליטול בה את הקוץ היכי שקלינן בה קוץ בשבת ניחוש דילמא אתי למעבד ביה חבורה והוי שגגת סקילה התם מיקלקל הוא הא ניחא למאן דאמר מקלקל הוא בחבורה פטור אלא למאן דאמר מקלקל בחבורה חייב מאי איכא למימר מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב רבי שמעון הוא ורבי שמעון שמעינן ליה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אלמא אף על גב דמדאוריתא שרי חיישינן דילמא אתי למעבד חבורה וכן אמרי [קידושין ל"ב.] האב שמחל על כבודו כבודו מחול הני מילי כבודו אבל הכאתו וקללתו לא.
